התמסרות לכאב כדרך התמודדות עם הכאב

למה זה מאוד מעשי להתעורר לכאב? איך להתמסר לכאב מבלי להתנגד לו?

ברגע שיש כאב, זהו מסר חד וברור לחזור להיות כאן.

לחזור להתפכחות, ליכולת שלנו לראות את הדברים בצורה מושלמת ושלמה. לראות את השינוי של הזמן, התחושות, והמחשבות באופן טוטאלי.

יש לכאב משהו מאוד סימבולי שתומך בנו להתעורר.

זה לא במקרה שילד בא לעולם והוא צריך להתגבר על הקושי לצאת החוצה, תוך כדי שהאישה עוברת את הכאב שהיא עוברת.

אנחנו יכולים לראות את זה בכל שינוי שהאדם רוצה לעשות בחייו.

פתאום הוא צריך לעזוב את אזור הנוחות שלו, את מה שהוא הכיר, אם זה באוכל, אם זה בתפקוד, ואם זה בעולם הפיזי שלו. יש שם התגברות על האי נוחות והלא מוכר, מאחר וכל התחלה של שינוי לא כל כך זורמת ולכן קשה ליישום.

אנחנו יכולים לראות איך כל ההתפתחות, מרעיון היצירה לשלב היישום, לא תמיד הולכת חלק וקורית איך שאנחנו רוצים.

יש התמודדות, ודרך ההתמודדות הזו יש למידה.

אנחנו לומדים דברים שלא ידענו קודם, ולפעמים אנחנו עושים דברים שאנחנו משלמים עליהם מחיר, שכלית ופיזית, המתבטא בכאב.

אבל האם יש הבדל בין הכאב לבין הסבל? מהו בעצם כאב פיזי ואיך הוא מתורגם מבחינת כאב שכלי?

אם אנחנו לא מתמסרים לרגע, לכאב שקורה ברגע זה, אנחנו מפספסים חיבור למציאות ואנחנו יוצרים בתוכנו מאבק, התנגדות לשינוי.

אנחנו יוצרים חיכוך וכאב שיכלי שמתחיל להיווצר מרעיונות, מאמונות קטנות שהופכות לאמונות גדולות שיוצרות דפוסי התנהגות, הרגלים, התניות.

הכאב מזכיר ומעורר בנו את היכולת להתעורר.

התנגדות זה תוצר נלווה של אי רצון להתמסר, כי התמסרות נתפסת כויתור, כחולשה. אבל אנחנו חונכנו להוכיח, חונכנו לא לוותר, לדחוף קדימה, אין דבר כזה שאומרים לנו לא.

מצד אחד הגישה הזו תמכה בנו כל רגע ורגע להתחיל מחדש ולהגיד ״בואו ננסה עוד פעם, נפגוש את הרגע, ונראה מה הרגע מציג לנו.״

ומצד שני כל הדחיפה הזו הגיעה ממקום של הוכחה, ממקום של אגו, ממקום שהאישיות שלנו צריכה באופן קבוע את החיזוק והתמיכה של ״תראו אותי אני קיים״ ולתחושת הגשמה עצמית.

אנחנו לא התעוררנו לעובדה שאנחנו קיימים ולא משנה מה נעשה.

אני קיים כשאני למעלה ואני קיים כשאני למטה. אני קיים כשנעים לי וטוב לי ואני קיים כשחרא לי וקשה לי.

אנחנו רוצים את הקיום שיש בו הרבה תאוות בצע, שיש בו ניראות עין, הרבה כבוד, יהירות, כוח. ובמקביל אנחנו רוצים את הנראות הזאת של צניעות, של ענווה, התמסרות לרגע, כיבוד הזולת.

אלה שני עולמות שונים לגמרי שלא עובדים יחד.

למה אדם מתעורר בוקר אחד ומחליט שהוא צריך לעשות שינוי?

זה אדם שחווה שמה שקורה בחייו או קרה בחייו לא עובד לו.

הוא חווה הרבה צער, כאב, אי שביעות רצון, אי סיפוק של הגשמה עצמית, הרבה שליליות.

הרבה פעמים אנחנו רוצים שינוי בשביל הוכחה או השגה. אנחנו לא רוצים שינוי כדי להיות שבעי רצון, בשלוות נפש, להיות בהרמוניה בנתינה וקבלה, בהבנה הדדית.

הרצון הפשוט להיות עצמי, ושכל איש בדרכו יחיה ויעשה שנכון לו באותו רגע, מה שהוא בהרמוניה איתו, גם אם זה לא הולך לפי הנורמה.

יש הכוונה פנימית, שברגע שאנחנו מתעוררים להתניות שבנו, לדפוסי התנהגות שבנו, אנחנו מתחילים לזנוח את מה שנכון ואת מה שלא נכון ומה שמצפים מאיתנו ומה שלא מצפים מאיתנו.

אנחנו יכולים ליצור רגע משל עצמנו, מקורי, עם היכולת כל הזמן לשנות; רצונות, דפוסים ורעיונות.

כל זה בא מהתעוררות לכאב - הכאב הפיזי והכאב הנפשי.

מה שאנחנו קוראים לו בחברה ״דיכאון״, זהו מצב שהאדם לא יכול יותר לשאת במעמסה הזאת של חיים, של אחריות, של צורך אינסופי ואינטנסיבי להוכיח את עצמו ולהוכיח לחברה, להתחרות ולהתעלות על האחר. הצורך בביטחון, הרצון לשליטה, לשלוט בידוע, לשלוט באיך הוא ירגיש ברגע שהוא יעשה את זה או את זה.

ברגע שנתחיל להתעורר שעייפנו מלתחזק את זה, הכאב יזכיר לנו שחיי אושר ושביעות רצון זה לא בהכרח שליטה בעתיד, זה לא בהכרח שליטה באנשים, או שליטה בגוף.

יש צורך אינטנסיבי, אובססיבי, לדאוג שכל הזמן יהיה לנו נוח ונעים וטוב, שיאהבו אותנו שיקבלו אותנו ושיסכימו איתנו תמיד.

ההתעוררות היא למידה אינסופית, רגע ברגע. זו לא למידה של עבר, זו למידה של הווה. זו למידה מתוך קיום ונוכחות ברגע, והלמידה הזו עוצמתית מכיוון שבאותו רגע אנחנו שוכחים את שלמדנו.

אנחנו לומדים ואז שוכחים על מנת שזה לא יפריע לנו ללמוד את הרגע החדש, כי איך אנחנו יכולים ללמוד אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים? כשאנחנו יודעים מה נכון לנו ואת ״הדרך״ לעשות דברים, אנחנו לא מתחברים ומתמסרים לרגע מחדש.

תהליך של שינוי, צמיחה, והתגשמות עצמית הוא אינסופי. אבל לימדו אותנו שכשאנחנו נגיע למקום מסויים, כשאנחנו נכבוש מקום מסוים, אז זהו! אז שוויון נפש יציף את ליבנו, אהבה, שמחה, אושר….

אבל אין מצב כזה, אין דבר כזה שיא בחיים.

לאדם הפשוט שרוצה שוויון נפש, שרוצה חיים פשוטים, חיים שתומכים וניתמכים... כאב זה מתנה.

כאב מלמד אותנו איך להתמודד עם שינויים.

כשמתבוננים וצופים בכאב רואים את כל דרך החשיבה של הכאב, את כל התגובה הפיזית וההשלכות של הכאב, אז אפשר באמת להתמסר. לא ממקום של אמונה או הליכה בעיוורון אחר משהו שאנחנו לא יודעים.

אלא על מנת להיזכר שאנחנו יכולים להתמודד עם הכאב. אנחנו חוזרים לרגע, ולא משנה כמה הכאב כואב, אנחנו יכולים להתמודד איתו.

יותר מתסכל להתמודד עם הכאב של העתיד - עם כל ההשלכות שזה הולך להיות גרוע, אנחנו הולכים לסבול ולהפסיד הכל, אנחנו הולכים להצטער, ואנחנו הולכים להתייסר בעתיד בזמן שאנחנו מייסרים את עצמנו בהווה. ושם האדם משתגע, כי הוא לא יכול לחזור לרגע הזה, או לא רוצה לחזור לרגע הזה, כי ברגע הזה הכל בסדר ומושלם, כי זה עובדה.

אין שום תיאוריה ברגע הזה. תיאוריות באות מזכרונות של העבר, מהשלכה רעיונית לעתיד, ושם כל הסבל והתסכול.

כך אנחנו בעצם משמרים ומתחזקים את הסבל.

אנחנו הופכים את הכאב לסבל במקום להוקיר תודה לכאב, כל כאב שהוא, ולהתמסר אליו.

להתמסר מהמקום הזה שאנחנו הצופים במחשבה ״איך הייתי רוצה שהכאב יעבור״, להתמסר למחשבה שאומרת ״הכאב הזה עכשיו יישאר לעד״, ״יקח הרבה זמן עד שהוא יעבור״ ״המצב שאני נמצא בו ילך וידרדר״.

ואני בעצם צופה, עד, לא נלחם, ולא מנסה למצוא פתרונות.

כאב זה הזדמנות לכל אחד מאיתנו. זה כלי שנמצא כל הזמן סביבנו כמקל הליכה למי ששכח ללכת.